כשמדובר באצנים, אן מקגוואן הצטרפה מאוחר למרוץ, היא לא התחילה לרוץ עד אשר הגיעה לגיל 49. לאחר שבעלה נפטר, אן החלה לרוץ בשביל להתמודד עם הכאב שנגרם מהאובדן ועם הזמן החלה להתאהב בפעילות. אן נולדה ב-1925, ומאז 1974 היא רצה באופן קבוע. ב-1991, לאחר שעברה ניתוח לכריתת שד, אן השתתפה באולימפיאדת הקשישים הלאומית של ארה”ב, אירוע שבו ספורטאים בגילאי 50+, שעברו תחרויות אזוריות מקדימות, מתחרים במגוון מקצים, ומראים שגם בגיל מאוחר, עדיין ניתן להיות בכושר מצוין. אן התחרתה בתחרויות בריצה למרחקים מהירים של 100, 200 ו400 יארד (91,182, ו364 מטרים), ומלבד ריצה, התחרתה גם בתחרויות זריקת דיסקוס, הטלת כידון, יידוי פטיש וקפיצה לגובה, ואף הייתה צמודה לתוצאותיהם של המתחרים הטובים בתחרות.
מקגוואן נמצאת בחברה טובה, מחקרים מהעת האחרונה מראים שריצה יכולה להאריך את חיינו. במחקר בכתב העת האקדמי Progress in Cardiovascular Diseases ניתחו החוקרים נתונים אשר התקבלו מ-55,000 רצים, והראו שלרצים סיכון קטן של 25%-40% למוות מוקדם ואף חיים יותר בממוצע כ-3 שנים מאנשים שאינם רצים. (1)
כיום אן בת 95, ועדיין רצה באדיקות. למעשה היא בכושר יותר טוב מרוב האנשים שגילם חצי מגילה. אן עדיין מתחרה באולימפיאדת הקשישים, ומהווה אחת משמונה סופר-אייג’רים (super agers) – בני 70 ומעלה אשר בעלי כושר או יכולת קוגניטיבית הדומה לזו של אנשים הצעירים בעשורים מהם – אשר התחרו בכל אחת מתחרויות האולימפיאדה מאז שנת התחלתם ב-1987. אן היא רק דוגמה מצוינת אחת לכך שגם לאחר גיל 80, זו אינה סוף הדרך!
מקורות
(1) http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0033062017300488